בן יהודית ואברהם. נולד בי"ב בסיוון תרצ"ה (13.6.1935) בשכונת קריית שמואל שבירושלים, דור שישי למשפחת סלומון בארץ ישראל. אח לתשעה אחים ואחיות.
בהיותו כבן שנתיים עקרה המשפחה למרכז ירושלים. גרשון נשלח לגן הילדים של חסיה סוקניק – הגן העברי המודרני הראשון בארץ ישראל, שנחשב לפורץ דרך ומתקדם. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר "תחכמוני" שבשכונת מקור ברוך. מחנכו בכיתות ז'–ח', יהודה דביר (דבוסיס), חשף את כישרון הכתיבה שלו, וגרשון דיבר עליו תמיד באהבה, הערצה וגעגועים.
את המשך השכלתו רכש בבית הספר התיכון הראשון שהוקם בירושלים – "הגימנסיה העברית רחביה". בתקופה זו, בזכות השראתם של מוריו – המשורר יצחק שלו וחוקר הספרות העברית גדליה אלקושי – התחזקה והתפתחה אהבתו לכתיבה כמו גם לספרות העברית, לשירה ולתנ"ך. שנות לימודיו היו עבורו מקור בלתי נדלה לזיכרונות ולסיפורים שנשזרו בהם קורות הזמנים ההם, חוויות וזיכרונות ממלחמת העצמאות בירושלים הנצורה ושמחת קום המדינה. כמעט עד יומו האחרון כתב שירה.
בצעירותו השתייך לתנועת הנוער "בית"ר" ("ברית יוסף תרומפלדור"). באוגוסט 1947, בהיותו בן שתים-עשרה, לאחר שהוצאה התנועה אל מחוץ לחוק בידי ממשלת המנדט, הצטרף לפלוגת הנוער של האצ"ל ("ארגון צבאי לאומי") בירושלים. באחת מפעולות האצ"ל שהשתתף בהן – הדבקת כרוזים של הארגון בשכונת רוממה – הבחינו בלשים בריטים בו ובחבריו לחוליית ההדבקה בשעת מעשה, רדפו אחריהם ועצרו אותו וחבר נוסף. גרשון הועמד למשפט ונידון לפיקוח קצין מבחן למשך שנה. העונש התבטל במאי 1948, עם תום המנדט הבריטי בארץ והקמת מדינת ישראל.
עם גיוסו לצה"ל, בשנת 1953, הוצב בחיל ההנדסה הקרבית ושירת בגדוד 601 ("אסף") – הגדוד הראשון של החיל. ראה בשירות זכות גדולה ולא רק חובה, מצא עניין רב בפעילותו במסגרת הצבאית בכלל ובגדוד בפרט, והתבלט בה. כשנה לאחר גיוסו נשלח לקורס קצינים, ובשובו מהקורס מונה למפקד מחלקה בגדוד.
באוקטובר–נובמבר 1956 נטל חלק במלחמת סיני ("מבצע קדש").
בשנת 1957 היה חניך בקורס קומנדו שהתקיים בבית הספר לצניחה וללוחמה זעירה בבסיס "תל נוף" – קורס שנשלחו אליו מספר מצומצם של מפקדים צעירים ומבטיחים מיחידות קרביות שונות בצה"ל.
בינואר 1958, לאחר שמונה למפקד פלוגה בגדוד 601, פיקד על כוח בפעולה לפינוי מוקשים ברמת הגולן, בשטח הסמוך לגבול עם סוריה. על הכוח נפתחה אש ממוצבים סוריים, ואחדים מחייליו נפגעו. גרשון וחייל נוסף נדרסו על ידי נגמ"ש שהתלווה לכוח. הוא נפגע קשה בעמוד השדרה, אושפז בבית חולים במשך כשנה, ובסיום הטיפול נותרו גפיו התחתונות משותקות חלקית.
לאחר שחרורו מבית החולים, ועל אף נכותו, חזר לגדוד 601, ובשנים-עשר החודשים הבאים שירת כקצין מבצעים וכקצין מודיעין. השתחרר מצה"ל בשנת 1960, בדרגת סגן.
את נעמי כרמי, בת קבוצת משמרות, פגש בתקופת שירותו האחרונה בסדיר, כשהגיעה לגדוד 601 כסמלת סעד. מאז ומתמיד העריץ את תנועת ההתיישבות, ובעיקר את הקיבוצים; בקיבוץ ממנו באה ראה את הציונות בפניה היפים והמלהיבים. הוא אהב לשוחח עם ותיקי הקיבוץ, וכך נשזרו משמרות וירושלים יחדיו. גרשון ונעמי נישאו בשנת 1961 והקימו את ביתם בירושלים.
לאחר שחרורו מן הצבא המשיך ללימודים אקדמיים. חלומו היה להיות ארכאולוג של ארץ ישראל בתקופות המקרא והבית השני, אך בעת ההיא נראה כי נכותו לא תאפשר לו לעסוק בעבודת שטח. עקב כך פנה ללימודים לתואר ראשון בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובסיום התואר המשיך ישירות ללימודים לתואר שלישי. נושא עבודת הדוקטור שלו היה תולדות התנועה הלאומית הכורדית במאה העשרים.
בד בבד עם לימודיו, עסק בפעילות ציבורית ופוליטית; הצטרף לתנועת החֵרוּת, והיה בין פעיליה בירושלים. אף על פי שמצא עניין רב בלימודים האקדמיים ובמחקר המדעי, והגם שמוריו עודדו אותו להמשיך בשדה זה, נאלץ להכריע בין שני העיסוקים התובעניים, ולאחר התלבטות החליט להפסיק את לימודי הדוקטורט טרם השלמתם.
בבחירות המוניציפליות בשנת 1970 נבחר למועצת עיריית ירושלים במסגרת רשימת גח"ל ("גוש חרות ליברלים"), וכיהן במשך שנים כחבר בוועדות העירייה השונות.
באמצע שנות השבעים צורף להנהלת תנועת החרות ועמד בראש מחלקת נוער, צעירים וסטודנטים. ב-1979, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, פרש מהתנועה עקב התנגדותו לתנאי ההסכם, ונמנה עם מייסדי תנועת "התחיה". שימש חבר מזכירות התנועה, ובבחירות המוניציפליות ב-1983 היה מועמדה לראשות עיריית ירושלים.
פעילותו הפוליטית-ציבורית הבולטת, המתמדת והחשובה ביותר הייתה במסגרת "נאמני הר הבית וארץ ישראל" – תנועה שהקים לאחר מלחמת ששת הימים ובראשה עמד במשך כחמישים וחמש שנים. יותר מכול זוהה עם המאבק שהוביל במסגרתה להשבת הר הבית למרכז החיים הלאומיים, הדתיים והתרבותיים של העם היהודי.
גרשון ונעמי הביאו לעולם בן וארבע בנות: שמרי, אניעם חנה, אביה, הללי והודיה. היה בן זוג ואב אוהב, מסור ודואג. "האבא הכי טוב בעולם," כתבה בתו הללי. פעילותו הציבורית ניצבה במקום מרכזי בחייו, אך משפחתו תמיד עמדה ראשונה לנגד עיניו. הוא שאף להקנות לבנו ולבנותיו את האמונה, הערכים וההשקפות שהחזיק בהם, אך עשה זאת לא בכפייה או בהטפה אלא בדרך דיאלוגית וסובלנית, ובעיקר מתוך דוגמה אישית. אהב את ילדיו עד בלי די, העריך אותם והאמין בהם, וכשנזקקו לו ידע להקשיב, חלק איתם מתבונתו וניסיון חייו, והושיט יד חמה, מלטפת ומחזקת. לימים היה לסבא, סבא-רבא ודוד אהוב ונערץ. "איש נדיר," כתבה עליו אחייניתו עירא, "גדול מהחיים, אוהב ואהוב, מואר ומאיר."
תוצאות פציעתו הקשה בשירותו הצבאי ליוו אותו לאורך כל חייו. מדי זמן, במחזוריות, נתקף כאבים קשים שייסרו את גופו ואת נפשו ותבעו ממנו מאמצים עצומים כדי להתגבר עליהם. הוא נשא את מכאוביו בגבורה, בראש ובראשונה עם עצמו, אך נשען תמיד על תמיכתה ועל טיפולה המסור של רעייתו נעמי. למרות מחזורי הכאבים התקופתיים, וחרף הנכות וקשייה היום-יומיים שהחמירו בשנותיו המאוחרות, קיים חיים פעילים, יצירתיים, מלאי עניין ומשמעות הן כאיש משפחה והן כאיש ציבור. בכך היה לדמות מופת לבני משפחתו ולמכריו.
בשנותיו האחרונות הקדיש זמן לכתיבת סיפור חייו. בנותיו ערכו עימו שורת ראיונות שבהם סיפר ארוכות על תולדות משפחתו ובית הוריו, אך לפרשת חייו שלו לא הספיק להגיע, ולא במקרה: שורשיו המשפחתיים היו לו מקור השראה וכוח כל חייו והוא ראה בתיאורם בהרחבה מפתח להבנת אישיותו ודרכו. גרשון היה צאצא לר' אברהם שלמה זלמן צורף (1786–1851), מראשי הקהילה האשכנזית בירושלים, שבין מפעלותיו הרבים היו השבת "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" ברובע היהודי לבעליה היהודים, פיתוח החצר ומאבקו לקימום בית הכנסת הגדול "החורבה" (חורבת רבי יהודה החסיד) בשטחה; אחיו של סבא רבא של גרשון היה ר' יואל משה סלומון (1838–1912), ממייסדי שכונות נחלת שבעה ומאה שערים בירושלים שמחוץ לחומות, והמושבות פתח תקווה ויהוד. אביו של גרשון הקים את אחת מטחנות הקמח המודרניות הראשונות בירושלים; אהבתה ומסירותה של אימו ליוו אותו תמיד, היא שימשה לו דוגמה ומופת, ופטירתה יצרה פצע בנפשו שמעולם לא הגליד.
גרשון סלומון נפטר ביום כ"ט בחשוון תשפ"ג (23.11.2022) והוא בן שמונים ושבע. הובא למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות, בגבעת שאול, ירושלים. הניח אחריו רעיה, בן וארבע בנות, נכדים ונינים.
כתבו בני משפחתו: "פניו הטובות, מבטו האוהב, עדינותו ואצילותו, ומורשתו כאב, כאדם מאמין וכאוהב עמו וארצו ילוו אותנו בכל עת."
אביה, בתו, כתבה: "אבא שלי, אהוב ליבי, יפה התואר ויפה המראה, מתגעגעת אליך עד כלות. תודה על הבית החם והאוהב שנתתם לנו, אתה ואימא, תודה על ערכים יהודיים וציוניים, על אהבת העם והארץ עליהם חינכתם אותנו, תודה על מסירותך ואהבתך שלא ידעו גבול. אתה גיבור חיי, האור שלי."